אסף יערי. יועץ מומחה (NYU) לאהבה וזוגיות
מטפל זוגי ויועץ למציאת זוגיות מאושרת, המתמחה בזוגות במשבר וביחידים רציניים שבשלים לזוגיות ארוכת טווח. מפתח מודל הבבושקות לניהול רגשות שעד היום ניהלו אותנו...מפתח "יעריפדיה".

מעל לשלושה מיליארד איש יודעים שלפי הרפואה הקבלית, הרפואה הסינית וההודית כל אחד מאתנו בנוי משני חלקים וירטואלים, חלק גברי וחלק נשי. 

החלק הגברי (שיש גם בנשים, אך קטן) בתוכנו, אחראי בכולנו על ההגיון, השכל, הכעס, על הגבולות, הקשיחות, המשמעת, לחימה, אילתור, האגרסיביות ועוד... 

החלק הנשי (שיש גם בגברים, אך קטן) בתוכנו, אחראי על האהבה, המיניות, האינטואיציה, הרגש, היצירתיות, שמחת החיים, אסטטיקה, נגינה, ריקוד וכו. 

האיזון ביניהם קריטי לאישיות מתפקדת, מודעת לעצמה ומנווטת בהצלחה בעולם הזוגיות, הקריירה והמשפחה.

השימוש בשני החלקים הוא לפי הצורך והסיטואציה, משתנה כל שניה וגם מבוסס על אוּנוֹת שונות במוח, בהצלבה, והבלוטה שמתחתיהם (אמיגדלה) שמנווטת את התנועה העצבית הסואנת שם...

זה מורכב מאד, אבל ברור ש"בעבודה" כולנו יותר גבריים כמו נשים מנהלות (מטפלים כמוני, דווקא הפוך) בבית כולנו יותר "נשיים" ועם החברים "טבעיים". בהכללה כמובן. אבל הבנתם. כן?!

אז ה"הכלה" היא בעצם כלי נשי משובח (שיש גם לגברים, אבל מעט), סוג של מיכל סובלני, כמו פח אשפה גדול עטוף בצלופן, שבמקור מתאר את "היכולת שלנו לקבל ולהשלים ולחיות בשלום, עם משהו שאנחנו לא מסכימים", לא אוהבים, מתנגדים או סתם "לא בא לי טוב"...נניח כי אין לנו ברירה אלא להתמודד עם ההתנהגות המעצבנת. 

אבל השאלה היא, באיזה מינון?

בדור הזה, בתחום הזוגיות, "ההכלה", במקום להיות היכולת להקדיש תשומת לב לילדים למרות שעייפים, או לא להתעצבן מפטל שנשפך, או לשמוע בסבלנות את הצרות של ההורים המזדקנים....שזה נפלא...

הפכה לתירוץ לזוגיות עם אנשים לא ראויים, להתפשרות על הבינוני, הנצלני, הפוליאמורי, התלותי, האלים, הילדותי, הרדוד, הלא מעניק וה"מי בכלל תצא איתו חוץ ממך"..

צר לי, אבל זה לא ש"את רואה בו, מה שאף אחד אחרת לא הבחינה, אלא שאת מתעלמת ממה שכולן ראו...!!"

זה המקום לשלוח את הגברים האלה לעזאזל, או לטיפול, או לפחות שישארו עם עצמם והתסביכים שלהם, אתן נותנות להם הזדמנות אחרי הזדמנות, מפנקות אותם, מתחתנות אתם ובסוף בוראות לעצמכן חיים איומים. ולא מספיק מאושרות. 

הגיע הזמן שכולנו נלמד לעצור רגע, לבדוק "לאן רציתי להגיע ועם מי" לעומת "היכן אני היום" ולעשות עם עצמי חוזה, הסכם, כתובה או פשוט החלטה נחושה להפסיק להכיל כל אחד ש"מוכן לתת לנו הזדמנות" כי "העיקר לא להיות לבד"...

זה נורא מעצבן אותי יקירות...

אגב, זה בדיוק אלה, שאחרי הגירושים נעלמים ואפילו הילדים לא זוכים לפירור תשומת לב מהפגומים האלה. אוףףףף

אז די.

כי לכל אחד יש את הזכות להיות מאושר ולקבל לפחות(!) מה שהוא נותן. 

וכבר קראנו ביעריפדיה ש: "כשמפנים את המיותר, הטפיל, נוצר מקום לצמיחה חדשה, ברייה בריאה"...

הגעתם עד לכאן? התחברתם? שתפו לטובת הכלל....
קידה...ונשיבוק

בתמונה - עץ בוושינגטון מכיל מכונית